בתנ"ך
בתנ"ך מסופר על רחל אמנו, בתו של לבן הארמי, אחי רבקה. כאשר נמלט יעקב מפני עשו אחיו, הוא הגיע לבית דודו לבן. שם, על שפת הבאר בפאתי העיר, פגש לראשונה את בת דודו רחל, שרועת את צאן אביה. הרועים המתינו להתכנסות רועים רבים כדי לגלול את האבן הגדולה שכיסתה את הבאר, אך יעקב, משראה את רחל, גלל לבדו את האבן והשקה את הצאן.
יעקב עבר לגור ולעבוד בבית לבן וביקש את רחל לאישה בתמורה לעבודתו. אך לאחר שבע שנים, לבן רימה את יעקב ונתן לו את לאה, אחותה הבכורה של רחל. יעקב נאלץ להתחייב לשבע שנים נוספות כדי לזכות ברחל.
רחל, שהייתה האישה האהובה והמועדפת, לא ילדה בנים ליעקב במשך שנים. ככל שנולדו ללאה עוד בנים, הלך צערה של רחל וגבר. היא אמרה ליעקב: "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנכי". יעקב ענה לה: "התחת אלוהים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן?!". רק כעבור שנים זכתה רחל להיפקד בבן וקראה לו יוסף, כביטוי לתקוותה ללדת בן נוסף.
לאחר שנים ארוכות בבית לבן, התגלה אלוהים אל יעקב וציווה עליו לשוב לארץ ישראל. רחל ולאה קיבלו את הדבר ואף הצדיקו את יעקב המבקש להינתק מלבן. כשעזבה משפחת יעקב את הבית, גנבה רחל את התרפים, צלמים שהיו חשובים בעיני לבן. לבן יצא בעקבותם ומשהשיג אותם האשים אותם בגניבתם. יעקב, שלא ידע כי רחל גנבה אותם, הכחיש את האשמה בתוקף. יש מן המפרשים הרואים בקללה עקיפה זו את הגורם לכך שרחל נפטרה בלידתה את בנם בנימין, בעודם בדרך.
רחל נקברה בדרך בית לחם, והיא היחידה מבין אימהות ואבות האומה שאיננה קבורה במערת המכפלה. במרוצת השנים הפכה רחל לסמל לאם החומלת על ילדיה, בני האומה הישראלית. הנביא ירמיהו תיאר אותה בוכה על בניה הגולים, והמדרשים שבאו בעקבותיו תיארו אותה עומדת על אם הדרך כדי לנחם את הגולים, ולהמתין בתקווה לשובם ארצה.
רחל אמנו מכונה במדרש "עיקרו של בית", מה שמלמד על מעמדה המיוחד בבניין בית ישראל. ילדיה וצאצאיה עמדו במרכזה של ממלכת ישראל בתקופת הבית הראשון. דמותה מוזכרת במדרשים רבים.
