שקוע בשפל ובזרימה של ריקוד החיים המורכב, נפרש מסעו של אסף על רקע מסדרונותיה השוקקים של הישיבה. בעודו עומד על סף שנתו ה-26, זרם עדין של עצבים עקצץ מתחת לפני השטח, בן לוויה שקט דרך משפטי הזמן.
בתחילה, החיים התגלגלו במקצבים מוכרים, כל יום פסיפס של תוכניות וציפיות. סימפוניית צלצול הטלפונים, ההצעות המשתנות והבירורים האינסופיים ציירה תמונה של שליטה וסדר, חזית שחושפת אט אט את סדקיה.
ובכל זאת, ככל שהימים נמתחו אל הנצח, לחש שינוי ברוחות הגורל על שינויים בלתי נראים. היעדר הזמנות לחתונה עבור אסף, שפעם היה רק מלמול ברקע, התנשא עכשיו בגדול, מטיל צללים על הדרך שלפנינו.
מבעד ללילות חסרי המנוחה ולימי החרדות, כובד חוסר הוודאות הכביד על הלבבות והמוחות, בן לוויה שקט ומלחיץ, הטלפון המוכר פעם, מגדלור של תקווה שהפך לזקיף דומם, סירב להניב סימני הקלה או תשובות.
ככל שהימים דיממו לחודשים, השתיקה החונקת עטפה כל פינה של הקיום, חלל מחריש אוזניים מהדהד בפחדים שלא נאמרו ובהרהורים חסרי מנוח. עתידו של אסף היה תלוי על כף המאזניים, חוט שברירי הממתין להישזר במרקם הגורל.
בתוך המהומה הזאת, מפגש מקרי עם חנה, הציע שביב של תקווה. השם הועבר לתפילה אצל רבני קבר רחל, תפילה אשר הפכה לחבל הצלה בים הסוער של הספקות, שבה דמעות של שמחה התערבבו עם שירי הלל, סימפוניה של הודיה ואמונה עולה כמו קטורת לשמים, והסתיימה בחופה מרגשת.
